נולדתי בקיבוץ מגל, בין השדות. אחר כך היו שלוש עשרה שנה בתל אביב — עבודה טובה, משרד גבוה, כל מה שאמור להיות בסדר. יום אחד עמדתי במעלית בדרך לקומה ה־37 והסתכלתי סביבי. אף אחד לא הרים את הראש. ירדתי, ולא חזרתי.
חזרתי לעמק. שכרתי חלקה קטנה, קניתי זרעים של דברים שלא ראיתי בסופר — קולורבי, לפת יפנית, חציל בפסים — והתחלתי ללמוד מחדש כל דבר. איך אדמה נושמת, מתי להשקות, מה עושים כשהכל מת בבת אחת.
אני לא מגדל מה שקל למכור. אני מגדל מה שאני רוצה לאכול.
אחרי שנה הגיע שף אחד, ואחריו עוד אחד. הם רצו את הדברים המוזרים. ואז הבנתי שאני רוצה גם לבשל אותם בעצמי — כי ירק שגדל נכון לא צריך הרבה, רק אש, מלח ושמן זית טוב.
היום החווה מגדלת עשרות זנים בלי כימיקלים, ואני מבשל אותם באירועים פרטיים — עם דגים מהים כאן ליד וגבינות של חברים מהעמק. זה כל העסק.